יום ראשון, 22 במרץ 2015

אביב הגיע: ברוסקטת ירקות צלויים וגבינת עיזים


אין דבר יותר כיף מלהתארח. במיוחד אצל אנשים שאוהבים לארח.

פותחים לך שולחן מלא בכל טוב, מפנקים אותך, דואגים לך. 


בגט טרי זה אושר.

יש כמה אנשים בחיי שמסומנים אצלי כמארחים אידיאליים. תמיד יש אווירה, אוכל נפלא וחברה טובה.

בדרך כלל אחרי ביקור, אני יוצאת משם בטשטוש חושים מוחלט, כפתור פתוח ותחושה של אושר וסיפוק. 

בדרך הביתה לשנ"צ בהול.


גבינת בושה עיזים צרפתית.
  

תמיד אני מבטיחה לעצמי שיום אחד גם אני אארח ככה.
גם מהבית שלי ייצאו אנשים בלי יכולת לנשום, אבל עם שמחה בלב. 
כי אלו הם בסוף הזיכרונות הכי טובים.


חברה ואוכל אוכל וחברה.


המתכון מתאים למארחים מתחילים כמוני, וישמח כל אורח (חרוז אקראי, באמת).
 

מצרכים:
בגט
4 סלקים
בטטה
גבינת עיזים
ארוגולה
אגוזי מלך
שן שום
שמן זית
2 כפיות סוכר חום
חומץ בלסמי
 הוראות הפעלה:
  • מחממים תנור ל-200 מעלות.
  • מקלפים את הבטטה ומזלפים עליה שמן זית ומלח גס.
  • על הסלקים מפזרים סוכר, מזלפים שמן זית ועוטפים בנייר כסף.
  • מכניסים את הירקות לתנור ל-40 דקות (או עד שהם רכים).
  • פורסים את הבגט לחתיכות עבות, מזלפים שמן זית ומכניסים לתנור/טוסטר אובן ל5 דק'.
  • מקלפים שן שום ומורחים על פרוסות הבגט החם.
  • כשהירקות בתנור רכים, מקלפים את הסלקים (בזהירות, חם) וחותכים אותם ואת הבטטה לקוביות קטנות.
  • מסדרים מעל כל ברוסקטה כמה קוביות סלק, בטטה, עלי ארוגולה.
  • מפוררים מעל את הגבינה ואגוזי המלך ומזלפים מעט חומץ בלסמי.


מי בא לאכול?

יום שני, 9 במרץ 2015

זכרונות מהודו: מומו צמחוני


לפעמים אני יכולה להיות איפשהו ולהריח ריח מוכר, או להרגיש פתאום איזושהי תחושה חזקה, 

שבשנייה יכולה לקחת אותי למקום אחר. לזיכרון רחוק. לחופשה. לגעגוע.


הקשר אצלי בין ריח לזיכרון הוא לא תמיד רציונלי ולפעמים מרגיש אפילו אקראי ולא ברור.
התחושה יכולה לפעמים להחזיק יום שלם, כשאני נמצאת פיזית במקום מסוים אבל בראשי אני נודדת וחוזרת לסירוגין.

חוזרת לגסט האוס בעמק פרווטי, הודו.


ופתאום אני שוב בטיול בהודו, בגסט האוס עם מרפסת השמש, על ההר הגבוה שמשקיף להימליה, 

שותה את הקפה של הבוקר.


וברגע אחר אני הולכת קילומטרים אחרי הסבתא הזקנה והיחפה שמובילה אותנו במעלה ההר לביתה.


ואז אני בכפר הקטן והפסטורלי שכולו ירוק מסביב, משחקת שש בש.



                               בעלה של הסבתא היחפה מחכה בסבלנות לארוחת הצהריים. מנאלי, הודו.

נהר הגנגס. רישיקש, הודו.

געגועיי לביריאני

ילדים שמחים בעמק פרווטי.

את המומו (כיסוני בצק ממולאים), מאכל טיבטי מסורתי, הכרתי לראשונה לפני שלוש שנים, כשטיילתי בצפון הודו. 


מוכרת מומו ברחוב. מקלוד גאנג', דרמסלה.


דרמסלה מיושבת ע"י טיבטים, ושם גם ביתו הראשי של הדלאי לאמה.


המומו יכול להיות מאודה או מטוגן, ולהגיע בהמון צורות ומילויים שונים. 

המתכון הזה הוא של מומו קלאסי במילוי כרוב, גזר ובצל,

עם טוויסט אסייתי של רוטב סויה וג'ינג'ר שמוסיף למילוי עוד טעם ומליחות.


טעים, כייפי ופשוט להכנה.


מצרכים: 
בצק:
2 כוסות (בערך 400 גרם) קמח
כפית אבקת אפייה
כפית מלח
כפית סוכר
1.5 כוסות מים פושרים   

מילוי:
כרוב
2 גזרים
בצל
כפית ג'ינג'ר מגורד
כף סויה
כוסברה


הוראות הפעלה:
מתחילים עם הבצק:
  • בקערה גדולה שמים את הקמח, אבקת אפייה, מלח, סוכר ומערבבים.  
  • מוסיפים את המים ולשים את הבצק עד שנהיה מרקם חלק ואחיד.
  • עוטפים את הבצק בניילון נצמד ונותנים לו לנוח.
בזמן שהבצק נח, מכינים את המילוי:
  • חותכים את הבצל לחצי ופורסים לפרוסות דקות.
  • מגרדים בפומפייה את הכרוב, הגזרים והג'ינג'ר וקוצצים את הכוסברה.
  • מוסיפים לירקות כף סויה ומערבבים.
חוזרים לבצק:
  • חותכים את הבצק לחתיכות קטנות.
  • מרדדים עם מערוך על משטח מקומח את חתיכות הבצק לצורת עיגול קטן.
  • שמים כף מהמילוי בתוך העיגול של הבצק, מניחים אצבע במרכז המומו ומקפלים את הבצק באופן סיבובי.



אופציה נוספת (יותר פשוטה): מקפלים את עיגול הבצק לשניים, מהדקים את השוליים בעדינות עם האצבעות 
ולאחר מכן לוחצים אותן שוב עם מזלג.  
  • מכניסים מסננת אידוי לסיר גדול.
  • מוסיפים מים כמעט עד לגובה תחתית המסננת.
  • מרתיחים את המים בסיר, מניחים את המומו על המסננת, סוגרים את המכסה ומשאירים כרבע שעה עד שהבצק אינו דביק.


בתיאבון

יום ראשון, 1 במרץ 2015

אושר ועושר: רוטב בולונז עשיר עם עגבניות טריות ובטטה


בסיום תקופת המבחנים, בן ואני נסענו מחוץ לעיר, אכלנו צהריים במסעדה ואחרי הסתובבנו קצת בטבע.

עצי תפוזים ולימונים בכל מקום, דשא בצבע ירוק עז, פרחים צהובים ושמיים כחולים-אפורים.



 
ארוחת צהריים בכפר.


פתאום הציפה אותי תחושה שאני במקום אחר, מקום שלא הייתי בו ואני חולמת לבקר כבר שנים. איטליה. 



נמצאת ליד נתניה מרגישה טוסקנה.


בולונז זה אחד המאכלים הראשונים שלמדתי לבשל, והוא גם אחד האהובים עליי. ברוטב בולונז האיטלקי הקלאסי יש גזר וסלרי. אני אוהבת להכין עם בטטה, זה נותן טוויסט מעניין ומוסיף מתיקות ועומק לתבשיל. 

לאחרונה התחלתי להוסיף לרוטב עגבניות טריות שאני חולטת לפני הבישול. 

עצם המשפט הזה גורם לי לחייך, כי כשאני מספרת לאנשים בגאווה שחלטתי את העגבניות, 

זה נשמע כאילו הכנתי אוכל מולקולרי.

אבל זה בעצם אומר ששמתי עגבניות במים חמים והורדתי להן את הקליפה.


תהליך החליטה:


במתכון השתמשתי בפסטה מחיטה מלאה. אין ספק שהיא פחות טעימה מהרגילה, אבל בכל מקרה היא מתערבבת בסוף עם הרוטב, אז למה לא לשלב קצת בריאות.

מצרכים:
חצי ק"ג בשר טחון
בצל גדול
בטטה
שן שום
שמן זית
3 עגבניות טריות (או/ו עגבניות שרי)
פחית עגבניות מרוסקות
רסק עגבניות קטן
סוכר
בזיליקום (טרי או יבש)
חבילת פסטה

הוראות הפעלה:
  • חותכים את הבצל, שום ובטטה לחתיכות קטנות.
  • מסמנים עם סכין צורת איקס על העגבניות ומכניסים אותן לסיר עם מים רותחים ל-2 דקות. 
  • שוטפים את העגבניות במים קרים, משילים את הקליפה וחותכים גס.
  • מחממים סיר עם שמן זית, מכניסים את הבצל והשום ומטגנים מעט.
  • מוסיפים את הבטטה ומערבבים עד שהיא מעט מתרככת.
  • מוסיפים את הבשר הטחון ומרסקים אותו בעזרת כף עץ. מתבלים במלח פלפל.
  • כשהבשר מפורר ועשוי לחלוטין, יוצקים לסיר את העגבניות הטריות, את פחית העגבניות המרוסקות, שתי כפות מרסק העגבניות וכפית סוכר.
  • מוסיפים לסיר חופן בזיליקום (עדיף טרי) ומערבבים.
  • כשהבולונז רותח, מנמיכים את האש וסוגרים את המכסה.
  • במקביל, מרתיחים סיר מים עם הרבה מלח. כשהמים רותחים מוסיפים את הפסטה, מערבבים ומבשלים עד שהפסטה אל-דנטה מושלמת. לפני הסינון, יוצקים עם כף גדולה קצת ממי הפסטה לתוך סיר הבולונז, העמילן שבפסטה מסמיך את הרוטב.
  • מסננים את הפסטה ומזלפים מעט שמן זית ומלח גס.
  • אחרי חצי שעה כשהבולונז התבשל והבטטה התרככה, אפשר לאכול!
  • עוד אופציה היא להשאיר את הסיר על  הגז עוד קצת כדי לתת לטעמים להיספג. 


או שאפשר גם וגם - לאכול בולונז ולהשאיר אותו להתבשל (על תקן העוגה השלמה)

Buon appetito